דברים קרו בינתיים

אז כן. דברים קרו בינתיים. אני כאן לעדכן, לאמן ולעצבן (אני מודעת לכך שלאמן פחות מתאים, פשוט מילים כאלו באות טוב בשלשות ואני גרועה בחרוזים).

אז, איפה הייתי ומה עשיתי? הרבה.

פגישה עם בוגרי UWC:

אז בחמישי ה-13 נפגשנו הרבה בוגרים של UWC ואנחנו (הילדים החדשים בבית הספר), לפגישה שנתית של הועדה. הפגישה הייתה בכפר הירוק (שבמקרה למדתי בו בחטיבה), אז בגלל שיש בו דשא, קבענו מראש רק השנה שלנו להיפגש שעתיים לפני כן ולהנות יחדיו (באמת היה כיף).

אחר כך, הלכנו לאולם הקטן שמה הייתה הפגישה עצמה. בהתחלה הגיעו מלא אנשים שונים שאת רובם המוחלט לא הכרנו, מה שהיה קצת אקוורד, אבל גם מגניב. בין כל האנשים פגשתי הרבה סקנדיירס שלי שטסים למקומות אחרים וגם קצת בוגרים. הכי מצחיק היה לראות את התצפיתנים של הקבוצה שלי במחנה המיונים. היה ממש מגניב לראות אותם כבני אדם ולא כתצפיתנים חסרי נשמה (מי שהיה במחנה מבין).

נכנסנו לאולם הקטן והתחילו סוג של הרצאות של כמה מהבוגרים שדיברו על פרוייקטים שלהם כרגע המתקשרים למסר ולקטע של .UWC אני חיבת להגיד שלא ציפיתי להרבה. אפשר להגיד שאני עדיין טיפה סקפטית בקשר לכל העניין של UWC, אני בטוחה שזה ארגון מדהים, אבל כמה באמת אפשר ליישם את הערכים שלו בחיים האמיתיים? מסתבר שהרבה. 

בפגישה דיברו:

אישה שמנהלת את המרכז הראשון לנשים בחיפה.

אישה שפעלה והצליחה לקיים את מצעד הגאווה הראשון בבאר שבע.

איש שהקים ועובד בחברה שמטרתה לעודד ולעזור לסטרטאפים של פלסטינים.

ועוד איש שהקים את אמיס בישראל!!! הואהיה בקולג' של UWC ב-1982 ולאחר שנים רבות הצליח להקים בית ספר בינלאומי הדוגל בערכים דומים בישראל. וואו.

החלק הזה הרשים אותי מאוד, וגם נתן לי הראה. במיוחד האדם שעובד בתרומה שלו, זה נראה לי ממש מדהים- אפשר שהעבודה שלך לא תעזור רק לך אלא גם לאנשים.

אחר כך, בחרו נציגים חדשים לוועדה (לא יכולנו להצביע כי אנחנו קטינים ועדיין לא סיימנו בית ספר). בסוף היום, חלקנו הלכנו לישון אצל שני בבית- היה ממש כיף למרות שלא נתנו לי לישון (שני, שחר והוכפלד, תקוללוווו).

פגישה עם ההורים, הסקנד יירס, השנה השלישית וההורים שלהם:

יום למחרת, בשישי ה-14, נפגשנו עם כל ההורים, הרבה מהשנה השניה שלנו והשנה השלישית וההורים שלהם בפארק הירקון. היה ממש מגניב, אבל אני חייבת להודות שלא למדתי דברים חדשים. כנראה בגלל שכבר הייתי בקשר עם הסקנדיירס שלי לפני כן וכבר שאלתי אותן הכל.

בין לבין:

הלכתי לראיון לויזת לימודים. הדבר הכי מוזר בעולם, אין ראיון וזה לא בשגרירות, זה בחברה שהשגרירות שוכרת. הם רק לקחו מאיתנו עותקים ושלחו אותנו לדרכנו. הבעיה היא שבאתר שלהם הם הדגישו שצריך טפסים מקוריים ולא עותקים. בסוף נאלצנו ללכת ברחובות תל אביב ולמצוא חנות שתצלם לנו דף בודד שלא היה לו עותק. חוץ מזה, התהליך די דפוק ומעצבן. בהצלחה לכל הזירויירס לעתיד, מקווה שתהנו. שני קיבלה כבר את הויזה, וכל השאר עדיין מחכים ומתפללים לטוב.

  

קראתי ספרים וגם התחתנתי עם בעלי ה-5, פיטר קבינסקי, האיש הכי מושלם ביקום (אני לא מוזרה. טוב אולי קצת. אולי טיפה קצת הרבה).

נהנתי עם חברים בארץ: קקאו, אורי ווולך (כן אתם קבוצה משלכם), בר תגר (כן את אדם משל עצמך), הבנות מהכיתה ועוד ועוד.

האתגר הקבוצתי/איך לא להרטיב נעליי טיולים/יחסי האהבה שנאה בין קופים לים:

 היום הגיע, האתגר הקבוצתי. הלכנו מחמישי בצהריים עד שבת בערב 45 קמ לאורך חוף הים מבית ינאי עד לתל אביב. מה עוד? הכל על הגב. הכל. בגדים, שק"ש, מזרון שטח, אוכל לכולם. אני חייבת להגיד שלא ידעתי למה אני נכנסת- חשבתי טיול נחמד, נהנה, נתלכלך נשחה.

זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. פיזית: סחבתי על הגב 15 קילו (סוג המשקלים שאחרי 2 דקות אתה מניח כי זה כבד לך), הלכתי יותר משהלכתי כל חיי והכל היה על אדמת הים, או בים.

נפשית: להיות עם אותם האנשים בתנאים מפוקפקים כשאתה מכיר אותם אבל לא מכיר אותם זה קשה.

ביום הראשון רציתי למות, רציתי לוותר. אמרתי לעצמי- את שורדת את היום הזה, הולכת לישון ומחר בבוקר הולכת.

אבל אז הגיע היום השני, ודחפתי עוד קצת- זה היה שווה את זה. אני ממש נהנתי והכרתי אנשים טוב יותר. היה כל כך טוב שלפעמים כבר לא שמתי לב לכאב ולחול, אלא רק לאנשים ולים.

ביום השלישי היה לי בכלל מדהים, ממש מדהים. אני זוכרת את ההרגשה כששרנו שירים מטומטמים וצעקנו דברים הזויים בחופי הרצליה ותל אביב, איך הרגשתי חלק מקבוצה. בגלל שדיברנו אנגלית (ובגלל שהסתובבנו עם תיקים עצומים ונעלי הליכה באמצע החופים הכי פופולאריים בשעות העומס) חשבו שאנחנו תיירים ודי זרמנו. חלק מהזמן העמדנו פנים שאנחנו חצי יפניים חצי איטלקיים שבאו לראות את ישראל- בואו נגיד שפחות האמינו לנו.

כשהגענו לפארק הירקון חיכו לנו כל ההורים וכשהגעתי לשלי התחלתי לבכות. היה לי ממש קשה, אני לא יכולה לתאר. מדהים אבל קשה. עד שאתם לא תעברו דבר כזה אתם לא תבינו. אני חושבת שהיה קשה באותה המידה בכל הימים, אבל פשוט ככל שהם עברו אני התחזקתי. אני מקווה שאשמור את החוזק הזה.

בין לבין:

כשחזרתי לבית הייתי חסרת קול ורגליים, אבל כמובן שיום למחרת אורי החליטה להכריח אותי ואת וולך להיפגש איתה (חברים מהכיתה ולחיים, טוב וולך מלפני כן, אבל רק עכשיו לחיים) אז נפגשנו, ובזמן שאני ואורי דיברנו על דברים חכמים וולך בהה בנו בחוסר הבנה (אם משהו נראה לכם לא הגיוני במשפט הזה יכול להיות שהחלפתי אותי ואת וולך בסיטואציה). רגע אומייגאד מחר לוולך יום הולדת, צריכה לזכור!

כשחזרתי הביתה, קיבלתי הודעה מנופר (אחותה התאומה של בר, החברה הכי טובה שלי, וחברה טובה שלי גם בזכות עצמה) ששאלה אותי אם אני בבית כי היא רצתה לרוץ לאיפשהו. מפה לשם מצאנו את עצמנו מטיילות ברחובות הוד השרון ומדברות על החיים.

בשני פגשתי את החברים שלי ממחנה הקיץ בארה"ב (אליו נסעתי כל שנה, עד השנה כבר שלוש שנים) שטסו השנה לישראל, בשוק הכרמל. היה מצחיק, הרגשתי יותר תיירת מהם.

בשלישי נפגשתי עם יובל שטסה לסינגפור בעזריאלי כי יש לנו מצגת משותפת לחלק האחרון בתהליך ההכנה (הסמינר) בנושא תהליכי השלום- הדבר הכי מעורפל אי פעם.
אחר כך, הלכתי למסעדה טבעונית בשם ריינבו (מומלצתתתתת) עם חברה מהכיתה הקודמת, רותם, ורק בסוף היום חזרתי הביתה.

וואו. אני עסוקה.

מה מצפה לי בעתיד?

הסמינר הולך להיות מחר במודיעין (ויימשך עד שבת בערב) ואני ממש מתרגשת. הוא יכלול כל מיני הרצאות שגם אנחנו מעבירים וגם אנשים אחרים בנושאים שונים שכדאי שנדע לפני שנטוס. אני די לחוצה לגבי ההרצאה שלי, אבל מקווה לטוב. אני חיבת להגיד שיהיה לי ממש עצוב כשהסמינר יסתיים, כי אני ממש נקשרתי להרבה אנשים שטסים למדינות שונות לחלוטין, וכנראה לא אראה שוב עד לפחות דצמבר.

עוד הרבה פגישות פרידה.

וכמובן הטיסה המיוחלת אי שם ב-21 באוגוסט. אני לא יכולה לחכות, אבל אני גם ממש מתחילה להיות לחוצה.

רגע אז זהו? האם סיימתי לחפור? מקווה בשבילנו שכן.

ממני,

גאיה קורן,

וולשית (לעתיד).

נ.ב.

אם יש לכם שאלות, אתם חושבים לנסות ללכת ל-UWC שנה הבאה או סתם מתעניינים- אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האימייל שלי: dthv100@gamail.com

אני לא עוברת לאנגליה

היי אני גאיה, ילדה שבדיוק סיימה כיתה י', וזה הסיפור (הארוך מאוד) על למה אני לא עוברת לאנגליה.

הכל התחיל לפני 3 שנים בכיתה ח'- חלמתי חלום. בחלום, ילדה מהכיתה שלי (מיה חושן אם את קוראת את זה הכל בזכותך), נכנסה לכיתה באמצע יום ממוצע וצעקה "שנה הבאה אני הולכת לפנימייה ברוסיה". כמובן, שבחלום פנימייה ברוסיה נשמעה כמו החלום האולטימטיבי, הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנו, לכן כמובן שכל הכיתה הלכה למבחנים לפנימייה ברוסיה (עדיין בחלום). החלום נגמר בכך שכולם מקבלים במבחן 100 ואני מקבלת 60 אז כולם מתקבלים ואני לא.

עכשיו, אני מניחה שאתם תוהים, מה קשור החלום המוזר הזה לעכשיו, ולמה את בכלל זוכרת אותו. באמת שיום למחרת, כשהתעוררתי לא חשבתי עליו שום דבר מיוחד, הנחתי שזה סתם עוד חלום המשקף את הלחץ שלי מהציונים, אבל אז בסוף היום חשבתי לעצמי- וואו, בעצם בית ספר בינלאומי בחו"ל יכול להיות מדהים.

אז חשבתי, בסדר. רוב האנשים היו ממשיכים בחייהם כרגיל, אולי רואים סדרת טלוויזיה או, במקרה הטוב יותר, קוראים ספר על דמויות שעוברות חוויה כזו, אבל לי נמאס לקרוא כל הזמן על דמויות שחיות את החלומות שלי, אני רציתי לחיות את החלום.

אז חיפשתי באינטרנט- "בית ספר בינלאומי" ומצאתי ארגון בשם UWC, או באירוך (ההפך מבקיצור, הא הא הבנתם???) "United World Colleges". בעצם הארגון הזה כולל 17 בתי ספר בינלאומיים ברחבי העולם (פנימיות) אשר שמים דגש על עשייה חברתית, מנהיגות, סביבה וכו'. כל בית ספר נקרא קולג' ובכל אחד יש תלמידים בכיתות י"א וי"ב, הנשלחים מעשרות מדינות בעולם (בקולג'ים ספציפיים יש גם כיתות נמוכות יותר).
כרגע יש קולג'ים במדינות: ארה"ב, קנדה, קוסטה ריקה, סוואזילנד (אפריקה), סין, יפן, הונג קונג, סינגפור (יש 2 בסינגפור), הודו, תאילנד, בוסניה, ארמניה, איטליה, נורווגיה, גרמניה, הולנד וווילס (בריטניה).

אני חייבת להגיד שברגע שראיתי את האתר הישראלי שלהם התאהבתי. זה נראה כמו מה שתמיד רציתי ואפילו יותר. זה שילוב של פנימייה, חו"ל ועשייה חברתית, שלושתם חלומות שלי. הבעיה הייתה שהייתי בכיתה ח', וכחטניקית לא יכולתי לצאת למסע המופלא הזה או אפילו להגיש מועמדות. אז חיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי, שנתיים וחצי עברו. כל כמה חודשים הייתי נכנסת חזרה לאתר וחולמת על מה שיכול לקרות, ובאותו הזמן, מפחדת שזה לא יקרה. לא סיפרתי לאף אחד, לא להורים, לא לחברים, לאף אחד.

בחטיבה למדתי בכפר הירוק, אבל בתיכון עברתי לבית ספר תיכון אזורי בשם מוסינזון (אני גרה בהוד השרון), אז באוקטובר של 2016, הייתי עדיין בסביבה חדשה ואחרי מעבר, האמת, זה לא הפריע לי. רציתי ללכת ל-UWC, יותר מכל זמן אחר, אבל גם פחדתי מזה יותר מאי פעם. כדי להתקבל ל-UWC, צריך לעבור תהליך מיון ארוך וקשה, והאמת שממש פחדתי שלא אתקבל. ידעתי שאני מתאימה, אבל לא ידעתי אם יהיו שיתאימו יותר, או אם אולי סתם אפשל ואפול בין הקרשים.
אז עשיתי משהו מטומטם. דחיתי את תחילת מילוי הטפסים לשבוע וחצי האחרונים
(מתוך בערך 3 חודשים), רק אז בכלל הסתכלתי עליהם. אני חושבת שהפחד של לפספס הזדמנות כזו שיתק אותי, עד שבסוף לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני צריכה לפחות לנסות.

בשבוע וחצי הבא: סיפרתי להורים ול-2 החברות הכי טובות, אספתי טפסים, מכתבי המלצה, עניתי על שאלות, כתבתי חיבורים ולבסוף ביום האחרון שלחתי הכל וקיוויתי לטוב. שבועיים לאחר מכן קיבלתי מייל מ-UWC ובתוכו היה קובץ שעליי לפתוח (למה בקובץ??? כבר מתתי לדעת והייתי צריכה לחכות שתי שניות שלמו עד שהקובץ יפתח). בקובץ הזמינו אותי למחנה מיונים של התכנית.

מחנה המיונים היה מדהים, נהדר, חוויה של פעם בחיים באמת. עברו לשלב זה 80 אנשים שהיו באמת מושלמים והפעילויות מעניינות ומהנות וכל האווירה הייתה פשוט נהדרת. אסור לי ממש להגיד מה היה במחנה (אוווו סודיותתתת), אבל אני אשחיל כמה מילים לכל מי שחושב להגיש מועמדות או סתם ממש סקרן, בתקווה שלא אעלם באופן מסתורי לאחר מכן. במהלך המחנה ותהליך המיונים בכללי, בוחנים אך ורק אותך את האישיות שלך והמעשים שלך, לא נותנים שום מבחני חכמה, מתמטיקה או אפילו אנגלית. כל אחד יכול להתקבל, גם עם אנגלית מינימלית, לא דיברתי עם אף אחד אנגלית עד שהתקבלתי סופית. אז אל תפחדו, לכולם יש סיכוי.

אני חייבת להגיד שממחנה המיונים יצאתי בהרגשה בטוחה שעברתי, הרגשתי שהצגתי את עצמי בצורה הטובה ביותר ושאני מתאימה. כעבור שבוע מלחיץ ביותר, ראיתי שמתחילות להופיע הודעות בקבוצת הוואטס אפ של מחנה המיונים. כל מי שכתב, הודיע שקיבל מייל ובו הודעה על אי קבלה. המיילים לא נשלחו בו זמנית, אלא אחד אחרי השני, דבר שהיה ממש מלחיץ. אחרי כמה דקות הבנתי ששולחים קודם כל מייל למי שלא התקבל, אז בהיתי במייל ובקבוצת הוואטס אפ במשך שעה וקיוויתי לא לקבל מייל. הראשון שהודיע שעבר את השלב היה דביר (שעכשיו טס לקנדה), בקבוצת הוואטס אפ, וחמש דקות לאחר מכן גם אני קיבלתי מייל. זו הייתה ההרגשה הטובה ביותר אי פעם. את השלב הזה עברו לפי דעתי רק אנשים נכונים, אבל אני בטוחה שהיו עוד רבים שהתאימו ופשוט פוספסו.

נשארנו 26. השלב האחרון- ראיון. לא הערכתי את השלב הזה בחומרתו האמיתית. לי הוא היה הכי קשה בהרבה. מכל הקודמים יצאתי בהרגשה טובה ובבטחון, אבל הפעם אני חייבת להגיד שהלך לי זוועה. הראיון נמשך 45 דקות והרגשתי שאנחנו כל הזמן נכנסים לפינות ואני לא מראה את עצמי האמיתית. כשיצאתי מהראיון נשאר לי רק לקוות שאני לא היחידה שהלך לה גרוע. אני חייבת לציין, יש שהרגישו כמוני, ויש שדיברו על מזג האוויר ויצאו עם חיוך, זה מאוד שונה ואינדיבידואלי.

אחרי שבועיים התחילו ילדים לקבל שיחות קבלה (בשבת בעשר בלילה), ופלוט טוויסט- אני קיבלתי מייל של אי קבלה. כמה התבאסתי, לא בכיתי פשוט התבאסתי. הרגשתי שהייתי כל כך קרובה ואז נפלתי. ברגע שלא התקבלתי יצאתי מהקבוצה.
מאותו הרגע התחלתי להניח את כל ההנחות השגויות הבאות:
1. בשלב השני נאמר לנו שיש בערך 20 מלגות שמקבלים ה-20 שעוברים את השלב השלישי. אז הנחתי שכ-20 התקבלו ואני לא, לא העלתי על דעתי שאחרי שעזבתי את הקבוצה עוד 13 מתוך ה26 שעברו לשלב זה יקבלו את אותו המכתב כמוני.
2. על מייל האי קבלה היה כתוב שאני ברשימת המתנה, אבל זה נשלח לכל מי שלא התקבל, לכן, אני הבנתי שאני מקבלת מלגה ומקום, רק אם מישהו מבטל ואני הראשונה אחריו בתור. מה הסיכוי לזה? אפסי.

אז בחודש לאחר מכן הייתי בדיכאון טוטאלי, אך מעט פרודקטיבי: קראתי ספרים, ישנתי מלא ולמדתי לנגן על יוקליילי ביום. אפילו התחלתי למלא טפסים כדי לנסות להתקבל ל-EMIS (בית ספר בינלאומי דומה, הממקום בכפר הירוק).
ואז, יום אחד בחופשת פסח, קיבלתי טלפון. אני חיבת לומר, שכשאמא שלי אמרה שיש לי טלפון, ידעתי (לאמא שלי לא היה מושג). אז קיבלתי ממנה את הטלפון וזה היה המדריך שלי ממחנה המיונים (משה. הכי טוב מכולם. חטפנו אותו). כבר ידעתי מה קורה.
ואז הוא אמר לי "זוכרת שאמרנו לך שאת ברשימת ההמתנה? אז, את כבר לא ברשימת ההמתנה, אבל את לא טסה למוסקבה (סיפרתי גם לו על החלום המוזר. אני בעייתית), אלא לווילס.".
באותו הרגע: מייק דרופ. מוות מוחי. פרפרים בבטן וזחלים באוזניים.
אני: "תודה. תודה. תודה. תודה". 
משה: אז ניצור איתך ועם ההורים שלך קשר בהמשך לגבי... 
אני: *לא מקשיבה* "תודה. תודה. תודה".

בסוף השיחה רצתי לסלון בהיסטריה וצרחתי: "אמא אני טסה לווילס!!!!!!!". אמא שלי לא הבינה מה קורה, אבל אחרי שהבינה גם היא התחילה לצרוח. מאותו הרגע אני חייבת להגיד שמדי פעם אני צורחת בזמנים רנדומליים מרוב התרגשות.

אז רגע, למה אני לא עוברת לאנגליה? הרי התקבלתי לווילס. אז זהו שווילס זה בבריטניה ולא באנגליה, יש הבדל!!! בריטניה הוא שם כולל לסקוטלנד, אנגליה ווילס. עבדתי עליכם, סמיילי קורץ.

כשהתקבלתי התחלתי לחקור את הקולג' אליו אסע בלי להפסיק. 
הדברים החשובים עליו:
1. קוראים לו אטלנטיק קולג' (Atlantic College), או בקיצור AC.
2. הוא ממוקם ליד הים, יחסית קרוב לעיירה בשם לנטוויט.
3. הוא הקולג' הראשון שהוקם ב-UWC, הוא הוקם ב-1968.
4. הוא הכי טוב. פשוט הכי טוב.
5. הוא ליטרלי הוגוורטס.

תמונות של הקולג':

כל שנה, הועדה הישראלית מצליחה להשיג מספר מסויים של מלגות, לפיהן נקבע מספר המועמדים שנבחרים והמקומות אליהם הם הולכים. לרוב בתי הספר נשלח אדם אחד, לחלקם 2 (השנה לבוסניה ולארמניה), לחלק אפילו לא אחד (השנה לסווזילנד, נורווגיה וסין), אבל לווילס נשלחים כל שנה 5-6 אנשים. השנה אנחנו שישה: אסיל, שני מיטל, עומרי (במקור בלי ו', אבל עומרי זה שם מושלם ונהדר ויפה ואני מסרבת להפוך אותו לעמרי), שחר ואני.
אני חייבת להגיד שטיפה התבאסתי כשהבנתי שנהיה מעין חמולה של ישראלים, אני פחדתי, ועדיין מפחדת, שזה יהרוס את חווית הבינלאומיות, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזו תהיה חוויה שונה אבל לא פחות טובה משל אלו הנשלחים לבד. 
חוץ מהם, יש גם את השנה השניה שלנו: יובל, מאיה, יולי, נור, בר ויונית הדמיונית. הסקנד יירס (שנה שנייה) שלי מדהימות ברמות אחרות, וכבר פגשתי את רובן פעמיים, את יונית הדמיונית אפילו לא פעם אחת ולכן היא דמיונית.

החודשים האחרונים מאז שהתקבלתי היו מטורפים. סיפרתי לכיתה שאני עוזבת לווילס (לפני כן, סיפרתי רק לממש קצת מהכיתה כי פחדתי שלא אתקבל), נפרדתי מכל החברים (עדיין נפרדת), צבעתי את השיער לסגול ולמדתי מלא דברים מוזרים על החיים (כרגיל).
אבל חוץ מכל אלה, כל מי שהתקבל עובר תהליך הכנה בעל הרבה מפגשים שמתרחשים במקומות שונים בכל הארץ. אני חייבת להגיד שגם אם כל התוכנית הייתה מפגשי ההכנה הייתי עדיין רוצה להיות בה. כל מפגש אנחנו נוגעים בנושא שונה הקשור ל-UWC, לעזיבה מהבית ועוד. במפגשים הכרתי את כל שאר האנשים שהולכים לקולג'ים השונים, והבנתי שכל אחד מהם הוא מלאך מעופף שמפליץ נצנצים ורודים.

אנחנו בפגישת ההכנה הראשונה (אני השניה מימין בשורה התחתונה. כן כן, המתולתלת):

אז סיפרתי על העבר וההווה מה עם העתיד? אל דאגה. אחפור גם עליו.
שאלות שלי ותשובות שלי (אין כאן הגיון. אל תחפשו):
איפה תשני?
ב-AC יש 7 בתי מגורים כאשר בכל אחד מהם יש בערך 50 תלמידים (בנים ובנות). יש לכל אחד שם מוזר שקשה להגות (כמו בהארי פוטר) ולכל אחד מהם יש סגנון שונה. אני עדיין לא יודעת באיזה בית אהיה, אבל כנראה שלא ישימו אותי עם אף אחד מהישראלים. הבתים מחולקים לחדרים, כאשר בכל אחד גרים 4 תלמידים ממקומות שונים. אעדכן אתכם כשאדע באיזה בית וחדר אני.
מה תלמדי?
אני הולכת ללמוד בתוכנית שנקראת IB או באירוך (שוב ההפך מבקיצור, אני בעייתית אני יודעת) International Baccalaureate. ה-IB היא בגרות בינלאומית שמקובלת ברוב האוניברסיטאות בארץ ובעולם. כחלק מה-IB התלמידים נדרשים לקחת 6 מקצועות, כאשר 3 מהם ברמה גבוהה ו-3 ברמה סטנדרטית. על כל תלמיד לבחור מקצוע מכל קטגוריה: שפת אם, שפה שניה, מדעי החברה, מדעים, מתמטיקה ומקצוע אומנותי/מקצוע נוסף מהקטגוריות הקודמות.

רגע, אז איזה מקצועות בחרת?
עד היום הייתי במגמת פיסיקה וכימיה וב-5 יח"ל אנגלית (דוברים) ומתמטיקה ודי הצלחתי בהם, גם הייתי בכיתה מדעית שבה די הכניסו לי לראש שמדעים זו הדרך והם מה שחשוב, לכן, בהתחלה חשבתי להמשיך בדרך הזו.
התכוונתי לקחת:
רמה גבוהה: מתמטיקה, כימיה ופיסיקה.
רמה סטנדרטית: אנגלית (כשפת אם), ערבית ופוליטיקה גלובלית.

אבל אז, התחלתי לחשוב. 
1. בחיים אני רוצה לעסוק בפוליטיקה ובבעיות חברתיות, לא בכימיה, פיסיקה או מתמטיקה. בנוסף, אני מתעניינת הרבה יותר במדעי החברה, פוליטיקה והעולם ההומני.
2. ערבית תהיה ערבית ספרותית ששונה מאוד ממדוברת, ככה שאלמד ערבית שנתיים אבל לא אוכל להשתמש בה.

ואז שיניתי כמעט הכל:
רמה גבוהה: כימיה, פוליטיקה גלובלית וכלכלה.
רמה סטנדרטית: אנגלית (שפת אם), עברית (לימוד עצמי כשפת אם) ומתמטיקה.

הנושאים מאוד גמישים, וכנראה ישתנו עוד המון עד שאבחור אותם סופית ואפילו אולי אחר כך.


יש חופשות?

כן, יש סך הכל 4 חופשות במהלך השנה.

הראשונה: 27.10-5.11- בחופשה הזו המשפחה מבקרת אותי.

השניה: 9.12-6.1- חוזרת לארץ.

השלישית: 13.4-22.4- כנראה נשארת, בואו לבקר חברים.

הרביעית: 13.6-שנה הבאה- חופשת קיץ, חוזרת הביתה.

מתי את טסה?

ה-21 באוגוסט.

עוד עובדות רנדומליות עליי (מיועד לסטוקרים כושלים):
- יום ההולדת שלי ב-26 באוקטובר.
- אני חופרת
- אני טבעונית

- אני אוהבת לקרוא
- אני אוהבת לחפור על טבעונות
- (ועל ספרים)
- אני אוהבת לרוץ
- אני אוהבת מדע בדיוני ופנטזיה (הולכת לאייקון ולעולמות, למכירים)
- פאנגירל במקצועי
- אוהבת את הסדרות: שרלוק, דוקטור הו ועוד מוזרות אחרות.
- חנונית בדם
- אוהבת הארי פוטר (אני הולכת להוגוורטס!!!)
- אוהבת עגבנית
- אוהבת אוכל בכללי
- יש לי שתי אחיות בנות 9.5
- מסתבר שחופרת גם בכתב

אז למה אתם יכולים לצפות בעניין הבלוג הזה?
אני הולכת לנסות ולעדכן, אבל לא מבטיחה כלום. מה שאני כן יכולה להבטיח זה שכשאני כן אעדכן, אני אכתוב הרבה.

אז. זהו. נראה לי.
ביי אנשים,
ממני, גאיה קורן, וולשית לעתיד.


קישורים מעניינים:
אתר ה-UWC הישראלי: http://www.il.uwc.org/
האתר של אטלנטיק קולג' (הקולג' שלי): https://www.atlanticcollege.org/

בלוגים של מלאכים שמפליצים נצנצים ורודים:
דביר (טס לקנדה): http://dvirmaimon.blogspot.co.il/
יובל (טסה לסינגפור): yuvalchenlife.blogspot.co.il