שבועיים לאחר מכן

וואו, היי, חזרתי. כל כך הרבה קרה. כל כך הרבה.

אני אתחיל מההתחלה.

הגענו לשדה התעופה ב-07:30 ב-21.8, הגיעו איתי כל המשפחה (אמא, אבא, תמרה ונעמה) וגם בר (חברה הכי טובה שלי). נפגשנו שם עם כל שאר הישראלים שטסים לווילס (אהוביי). התמהמנו קצת בכניסה ובמקום ששמים מזוודות ואז נכנסנו לבדיקות האמיתיות ובסוף לדיוטי פרי. אני חייבת להגיד שהחוויה בשדה התעופה ווהטיסה עצמה הייתה נהדרת. בטיסה לא ישבנו ביחד כי הזיזו את רובנו מקום, אבל אני, מיטל, שני ושחר היינו קרובים וביקרנו אחד את השני ואת אסיל ועמרי מלא. אני ככ נהנתי שהטיסה (של כמעט 5 שעות) הרגישה קצרה מדי.

כשהגענו לשדה התעופה חיכו לנו ביציאה מהשער הסקנד יירס שלנו מישראל (יובל, נור ויונית) ועוד פירסט ייר שבדיוק הגיעה בשם ג'ס (מהולנד, בריטניה וארה"ב, נשמע הרבה אבל אין לכם אפילו מושג), ואז רצנו כדי להשיג את האוטובוס של 15:00, כדי לא לחכות עד להבא בתור של 18:00. בסוף הספקנו, אבל היינו האחרונים.

באוטובוס כולם היו ממש נרגשים- לא הפסקנו לדבר ולאפילו לשיר. ישבתי קרוב לג'ס, אבל ישבתי ליד קמילה מבוליביה רוב הנסיעה, היא בת 18 והיא פירסטייר (אנשים פה זקנים) והיא מושלמת. הונסטלי (בכנות- בריטניזציה), באוטובוס חשבתי שאני אדבר יותר עם ג'ס בהמשך, אבל יצא שאני וג'ס לא דיברנו בכלל אבל אני וקמילה הפכנו לחברות יחסית טובות.

המשך של ההתחלה:

כשהגענו כל אחד ירד מהאוטובוס בתורו וצעק את השם שלו, המדינה שלו והבית שלו, כאשר מלא סקנדיירס חיכו לנו מחוץ לאוטובוס ועודדו אותנו. מיד אחר כך יולי (הסקנדייר הישראלית המושלמת מהבית שלי) לקחה אותי לחדר שלי ומאותו הרגע הפכה לאמא שלי כאן כשהכריחה אותי לפרוק הכל תוך כדי שהיא פורקת חלק.

גם פגשתי שתיים משלוש השותפות שלי: ג'ולי מנורווגיה ופופי מלונדון (יש לנו שותפה רביעית מאל סלבדור שעדיין א היגעה כי היזה שלה מתעכבת). ג'ולי ואני חברות יחסית טובות ומסתדרות נהדר, היא שקטה (אני לא) ורגועה (אני לא),  אבל זה עובד. לעומת זאת, אבל פופי ואנחנו פחות. בכללי בבית, פופי מדברת רק עם אנשים מסויימים ולא נראה כאילו היא רוצה לתקשר איתנו יותר מדי. בכל מקרה נראה לי שהיא באה לכאן מסיבות שונות לחלוטין ממנו ("המגניבים" שלא אכפת להם מ-UWC). זה קצת מאכזב, אבל לא נורא כי היא די נחמדה סך הכל ויש לי את ג'ולי.

בכל מקרה, היום הזה היה מדהים, אבל לא הרגשתי טוב כל כך. הייתי בשוק ולא ידעתי אם אני רוצה לחיות במקום הזה במשך שנתיים שלמות, לפעמים אני עדיין מרגישה ככה.

INDUCTION:

מאותו הרגע התחיל Induction (אוריינטציה, לישראלים מביננו), שבוע וחצי של עומס וכיף. ביום הראשון עשינו סיור, היכרות וכו, בשני עשינו מבחן במתמטיקה ובאנגלית משם המשכנו לעוד הרבה.

הודעת שירות לזירויירס או מינוס יירס או כל אדם שמתעניין: אל תדאגו לגבי המבחנים! במתמטיקה נותנים 45 שאלות קצרצרות ברמת כיתה ז'-ח'-ט' שצריך לענות עליהן ב-45 דקות- זה לא מסובך מדי (סיימתי אותן ב30 דק).
באנגית קוראים טקסט קצרצר ועונים על שאלה אחריו- אין מה להילחץ.

באותו היום חצי מהפירסטיירס יצאו למחנה של שלושה לילות (כולל השותפות שלי) והחצי השני (אני נכללת בו) נשארנו.

עשינו מלא דברים שכוללים:

·         פגישת מורה פרטי- לכל תלמיד כאן יש מורה פרטי (יותר חונך) שמלווה אותו במהלך השנתיים. לי יש את הלן שמלמדת צרפתיתי.  היא מקסימה וחמדמדה (וצרפתית).

·         בחירת מקצועות- בחרנו מקצועות ביום הרביעי, אחרי שבדקו את המבחנים. זוכרים שכתבתי את הנושאים שאני בוחרת בבולג הראשון? אז שיניתי כמעט הכל שביעית.
אני עכשיו לוקחת:
ברמה גבוהה- מתמטיקה (סתם ככה), היסטוריה של אפריקה והמזרח התיכון (יכלתי גם אירופה אל איכס) ופוליטיקה גלובלית.
ברמה נמוכה- כימיה, אנגלית שפה וספרות (כשפה ראשונה) וערבית למתחילים (כשפה ראשונה).
ממש שמחתי שהתוצאות שלי במבחן אמרו שאני יכולה לקחת אנגללית כשפה ראשונה ומתמטיקה גבוה, כי אחרת הייתי חייבת לוותר על ערבית או אולי לקחת כימיה ברמה גבוהה (דברים שלא כל כך רציתי).

·         כל מני הצגות שונות של דברים

·         פעילויות שונות

·         הרבה זמן חופשי

המחנה:

אחרי ארבעה ימים כאלו הלכנו למחנה והקבוצה השניה חזרה לעשות את מה שאנחנו עשינו. המחנה היה מדהים בדרך שונה. ישנה בחדרים של 8 אנשים עם מיטות נוראיות וריח מפוקפק, ואכלנו אוכל... מעניין. כל יום כל אחד הלך עם הקבוצה שלו לשתי פעילויות שונות.

יום 1: טיול קליל וקייאקים. היה ממש כיף.
בערב ישבנו מסביב למדורה וכל מדינה הציגה את עצמה, אמרה עובדות על המדינה ושרה את ההמנון. כשאנחנו עלינו היינו קצת רועשים ומבולגנים. בסוף היום יובל ונור (הסקנדיירס שלנו הושיבו אותנו לשיחה ואמרו שאכזבנו והבכנו אותם. אני לא הסכמתי עם חלק מהשיחה, אבל חשבתי שהיא הייתה חשובה לנו כקבוצה כדי להתאפס.

יום 2: משחקי חברה ומשהו בשם קוסטירינג.
בקוסטירינג פשוט שחינו על החוף של ווילס בין מערות במקומות עמוקים ממש (מצויידים בחליפה הזו שמציפה אותך- life jacket), בסוף קפצנו מצוקים קטנים לתוך המים. אני העזתי לקפוץ רק מהנמוך ביותר (3 מטרים), אבל חלק קפצו גם מגבוהים יותר (5, 9 מטרים). זה היה מפחיד כי לא עשיתי שום דבר כמו זה אף פעם, אבל נהנתי.

חוזרים חזרה:
בסוף היום הייתה אמורה להיות תחרות כשרונות, אבל אזה קראו לכולם לאולם שיש באתר והודיעו לנו שתלמיד של שנה שניה נפטר ביום שבת (יומיים לפני כן) בבית חולים. המורה שהודיע רעד ומלא סקנדיירס התחילו לבכות. זה היה די שוק. אני לא הכרתי אותו- הוא היה בפיקיי (עם עמרי, שהכיר אותו)- אבל ההרגשה הכללית וסערת הרגשות של הסקנד יירס גרמה לי להיות מאוד עצובה איתם.

בעקבות המקרה, התבטל לנו היום האחרון וחזרנו לאייסי. שמחתי לחזור אבל לא אהבתי שאת הנסיבות. המשך עשינו טקס זכרון להארי, התלמיד, שגם היה בן של הורי הבית של בית וויטיקר (הבית של שחר).

ההמשך של ההמשך(האמצע?):

בימים שלמחרת בחרנו וקיבלנו את ההתנדבות שלנו ואני קיבלתי את ההתנדבות במעין עמק/מרכז חקלאי. הוא מהמם וממש מושקע ואני ממש שמחה שקיבלתי את מה שרציתי.

התחלנו בית ספר. השיעורים ממש מעניינים בינתיים. אני ממש נהנית במיוחד באנגלית, ערבית, מתמטיקה והיסטוריה וגם ממש בשאר. בכל שיעור יש מקסימום 17 תלמידים ומינימום 5 (כימיה)

הלכתי לקארדיף עם סיאנה (בריטניה) ושריל (קניה), כדי לקנות דברים לפינה שלי בחדר (שעכשיו נראית יפייפיה).

עוד מלא, מלא, מלא.

עוד דברים שאני רוצה להגיד, כי 943 מילים זה לא מספיק:

חברים:
אני מרגישה שמצאתי כמה וכמה חברים וחברות גם בבית וגם מחוצה לו, אבל אני עדיין לא מרגישה כאילו מצאתי את המקום שלי לחלוטין. בבית אני חברה של כמה פירסט יירס: סיאנה, שריל, דורותי (הונג קונג, סין), ג'ולי (השותפה מנורווגיה), מהירה (מלזיה, ערב הסעודית), הוסם (ארה"ב, תימן) וישי עוד מלא שאני חושבת שנפאים ורוצה להכיר יותר טוב.
חוץ מזה יש לי גם חברים מחוץ לבית: קמילה (בוליביה), לאורו (השותף ההולנדי של עמרי), אנשים שונים מהמזרח התיכון וכו.

אני כן מרגישה שהרבה מהאנשים כאן, נמצאים פה מהסיבות הלא נכונות (בית ספר, לשכב עם אנשים רנדומליים, לשתות וכו). לפי דעתי זה נובע מהעובדה שאייסי 40% מהקולג' התקבל בצורה ישירה (לא דרך ועדה, ללא אפשרות למלגה) ולכן היה צריך רק לעבור ראיון סקייפ קצרצר כדי להתקבל. זה ממש מבאס, במיוחד כי זה פחות הזדמנויות לקשרים ולחברויות משמעותיות.

ישראלים:
בהתחלה, כששמעתי שעוד 5 ישראלים יטוסו איתי לווילס ועוד 6 בשנה שנייה ממש התבאסתי- פחדתי שזה יהרטס לי את החוויה. עכשיו אני כל כך מעריכה את זה. אני מאוד שמחה שהם כאן, זה לא מוריד מהזמן שלי בפגישת אנשים שונים בקולג', אלא רק מוסיף פגישות עם הישראלים. עם אסיל, נור ומיטל יש לי מדי פעם שיחות עמוקות על החיים ועם שחר ועמרי יש לי חברות של אחים מטומטמים ואידיוטים קלות. חוץ מזה הסקנדיירס שלנו נפלאות, ובמיוחד יולי, שאיתי בבית והיא בעצם האמא הוולשית שלי.

הקמפוס:
הקמפוס כאן מהמם ומטורף. יש לנו טירה ענקית עם מלא חדרים וקומות, חוף לגמרי משלנו, מדשאות ענקיות, כבשים, שתי בריכות, אולם ספורט מטורף, ספריה ענקית עם עמלא שפות, מחשבים ממש טובים של בית הספר (למרות שיש לי לפטופ) ובעצם כל מה שיש בהוגוורטס. יש לנו אפילו גינה בשם גינת הורד עם מלא ורדים וגינת החיה עם הרבה פסלים מפחידים של חיות (בכל מקום שתעמוד תמיד יסתכל עלייך לפחות אחד מהפסלים).

אני מודעת לכך שזה היה בלוג ארוך ומסורבל ומבולגן ואההה, אבל זה מה שיצא משבועיים מטורפים.

אז מה עכשיו?

ממשיכים. אנסה לעדכן בחודש הקרוב (אין לי רגע. אף פעם).

גאיה,

וולשית בהווה.

במטוס. מימין לשמאל: מיטל, שני ושחר.

אני בשדה התעופה

קמילה באוטובוס

קמילה בים

ארוז'ן בים

תום בכיתה רנדומלית

החוף

דשא ועצים

אני מגניבה על כס מוזר באמצע הקולג'

עמרי מעתיק

מימין לשמאל: שריל, ג'ולי ודורותי בחדר שלי ושל ג'ולי.

מנסה לקרוא ספר באמצע הדיי רום

עוד 19 שעות

עוד 19 שעות. עוד 19 שעות אני טסה עם עוד חמישה דבילים לקולג' מוזר בטירה. מי היה מאמין? כמה חיכיתי לזה.

אז עבר יותר מחודש (סורי), וכל כך הרבה קרה. נפגשתי עם חברים (שכבר לא) מהכיתה, עם משפחה, עם החברים מקקאו (קבוצה כושלת של ישויות קסומות) ועם עוד ועוד ועוד.

כמה היילייטס:

• כבר בערך שליש מהישראלים טסו למדינות שונות ומשונות במהלך חודש אוגוסט, או יותר נכון: אביב (תאילנד), דן (קוסטה ריקה), יובל (סינגפור), נריני ושלי (ארמניה) ועשהאל (הודו). זה היה ממש מדהים ומעניין לשמוע מהם חוויות ולראות תמונות מהמקומות המהממים. היה לי ממש מעניין לדבר עם אביב, שטס ראשון, פעמיים בטלפון על מה שקורה שם, נראה לי שהתרגשתי יותר ממנו.
• ניסינו להיפגש כל הקבוצה, אבל נכשלנו (למרות ההנהגה המוצלחת ביותר שלי ושל גל, AKA: "אנחנו בתל אביב. מי מצטרף?"), אז בסוף נפגשנו גל (יפן), מור (איטליה) שחר (ווילס הקדושה) ואני. היה מדהים, הסתובבנו בקניון ועשינו שטויות מטורפות. בעקבות פגישה זו, באו עוד שתיים לא פחות מוצלחות ומקסימות.
• בר (חברה הכי טובה שלי) ונופר (אחותה התאומה והמושלמת של חברה הכי טובה שלי), היו בארה"ב למשך שבועיים החופש מה שעצר בעדנו מלהיפגש להרבה זמן. אז כהפתעה, אני וחברה ממש טובה שלי ושלהן, אלה, הכנו להן עוגיות ושלט ועשינו להן הפתעה בשדה התעופה.
• חוץ מזה, נפגשתי עם בר עוד הרבה פעמים (מלא) וזה היה מדהים. גם מדהים אותי ששמרנו על קשר כל כך טוב למרות שעזבתי את הכיתה שלה לפני שנה. נפגשנו בשישי בערב ושמענו הקלטה ששתינו הכנו באמצע כיתה ט', כשידענו אני עוברת והיה מדהים לראות איך השתננו.
• אתמול בערב הלכתי לישון אצל בר והסתתרו אצלה בבית (מאחורי הג'קוזי), כמעט כל החברים הכי טובים שלי, גם מהכיתה וגם מקקאו (וטל סלפטי בודדה אחת). היה מדהים מדהים מדהים. תודה לכולם. הכינו לי ספר ברכות מהמם עם תמונות, מצגת ממש ממש מושקעת ומסיבה שלא תשכח. חלק הלכו עד בערך 12 ואז התחילה המסיבה האמיתית נשארנו ערים כל הלילה ויצאנו חזרה לביתנו בשקיעה. חוץ מהמסיבה המדהימה, הביאו לי גם עוד מתנות שרק הראו כמה כולם חברים טובים שבאמת מכירים אותי. תודה תודה תודה לכולם ובמיוחד למי שארגן.
• עוד מלא דברים קרו, אבל אני עוד צריכה לסדר את כל החדר,לצאת לקנות כמה דברים אחרונים, להיפגש עם בר לשעה וללכת לאזכרה של סבתא שלי בשש וחצי היום. אז אני אלך לי. ביי, נפגש בווילס.
• נ.ב.: מחר בר נוסעת איתנו לשדה התעופה (אני כל כך מאושרת).

ממני,

גאיה קורן,

וולשית (לעתיד).

נ.ב.

אם יש לכם שאלות, אתם חושבים לנסות ללכת ל-UWC שנה הבאה או סתם מתעניינים- אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האימייל שלי: dthv100@gamail.com

ספר הברכות והתמונות היפה ביותר בעולם. מצרפת תמונות נבחרות ממנו.

קקאו לפני כשנתיים. תינוקות.

אני, בר, נופר ואור (אחיהן הקטן) ביום גשום אי שם בכיתה ז

אני, בר, נופר ואלה בים בחופש

מסיבת יום הולדת לנועה עם הילדים מהכיתה בהחלקה על הקרח.

קקאו חוגגים יום כיפור עם אוכל

בנות קקאו בכיתה ח

אני וחברות מהכיתה בשיעור גלישה

התחפושת האגדית ביותר בעולם

מרימה שק קמח

וולך, אורי ואני (בסדר עולה, מהחשובה לפחות)

מחברות, עט נוצה ושרביט עפרון ממאיה ונועה

שלט של לומוס לתלות על הקיר

ציורון מקסים מאיתי ותמונות מהממות עם טל מאמצע כיתה ט

המתנה המושלמת ביותר מאורי.

שוקולדים ומקלות סבא עם מששימות מיוחדות מאלה, בר ונופר

דברים קרו בינתיים

אז כן. דברים קרו בינתיים. אני כאן לעדכן, לאמן ולעצבן (אני מודעת לכך שלאמן פחות מתאים, פשוט מילים כאלו באות טוב בשלשות ואני גרועה בחרוזים).

אז, איפה הייתי ומה עשיתי? הרבה.

פגישה עם בוגרי UWC:

אז בחמישי ה-13 נפגשנו הרבה בוגרים של UWC ואנחנו (הילדים החדשים בבית הספר), לפגישה שנתית של הועדה. הפגישה הייתה בכפר הירוק (שבמקרה למדתי בו בחטיבה), אז בגלל שיש בו דשא, קבענו מראש רק השנה שלנו להיפגש שעתיים לפני כן ולהנות יחדיו (באמת היה כיף).

אחר כך, הלכנו לאולם הקטן שמה הייתה הפגישה עצמה. בהתחלה הגיעו מלא אנשים שונים שאת רובם המוחלט לא הכרנו, מה שהיה קצת אקוורד, אבל גם מגניב. בין כל האנשים פגשתי הרבה סקנדיירס שלי שטסים למקומות אחרים וגם קצת בוגרים. הכי מצחיק היה לראות את התצפיתנים של הקבוצה שלי במחנה המיונים. היה ממש מגניב לראות אותם כבני אדם ולא כתצפיתנים חסרי נשמה (מי שהיה במחנה מבין).

נכנסנו לאולם הקטן והתחילו סוג של הרצאות של כמה מהבוגרים שדיברו על פרוייקטים שלהם כרגע המתקשרים למסר ולקטע של .UWC אני חיבת להגיד שלא ציפיתי להרבה. אפשר להגיד שאני עדיין טיפה סקפטית בקשר לכל העניין של UWC, אני בטוחה שזה ארגון מדהים, אבל כמה באמת אפשר ליישם את הערכים שלו בחיים האמיתיים? מסתבר שהרבה. 

בפגישה דיברו:

אישה שמנהלת את המרכז הראשון לנשים בחיפה.

אישה שפעלה והצליחה לקיים את מצעד הגאווה הראשון בבאר שבע.

איש שהקים ועובד בחברה שמטרתה לעודד ולעזור לסטרטאפים של פלסטינים.

ועוד איש שהקים את אמיס בישראל!!! הואהיה בקולג' של UWC ב-1982 ולאחר שנים רבות הצליח להקים בית ספר בינלאומי הדוגל בערכים דומים בישראל. וואו.

החלק הזה הרשים אותי מאוד, וגם נתן לי הראה. במיוחד האדם שעובד בתרומה שלו, זה נראה לי ממש מדהים- אפשר שהעבודה שלך לא תעזור רק לך אלא גם לאנשים.

אחר כך, בחרו נציגים חדשים לוועדה (לא יכולנו להצביע כי אנחנו קטינים ועדיין לא סיימנו בית ספר). בסוף היום, חלקנו הלכנו לישון אצל שני בבית- היה ממש כיף למרות שלא נתנו לי לישון (שני, שחר והוכפלד, תקוללוווו).

פגישה עם ההורים, הסקנד יירס, השנה השלישית וההורים שלהם:

יום למחרת, בשישי ה-14, נפגשנו עם כל ההורים, הרבה מהשנה השניה שלנו והשנה השלישית וההורים שלהם בפארק הירקון. היה ממש מגניב, אבל אני חייבת להודות שלא למדתי דברים חדשים. כנראה בגלל שכבר הייתי בקשר עם הסקנדיירס שלי לפני כן וכבר שאלתי אותן הכל.

בין לבין:

הלכתי לראיון לויזת לימודים. הדבר הכי מוזר בעולם, אין ראיון וזה לא בשגרירות, זה בחברה שהשגרירות שוכרת. הם רק לקחו מאיתנו עותקים ושלחו אותנו לדרכנו. הבעיה היא שבאתר שלהם הם הדגישו שצריך טפסים מקוריים ולא עותקים. בסוף נאלצנו ללכת ברחובות תל אביב ולמצוא חנות שתצלם לנו דף בודד שלא היה לו עותק. חוץ מזה, התהליך די דפוק ומעצבן. בהצלחה לכל הזירויירס לעתיד, מקווה שתהנו. שני קיבלה כבר את הויזה, וכל השאר עדיין מחכים ומתפללים לטוב.

  

קראתי ספרים וגם התחתנתי עם בעלי ה-5, פיטר קבינסקי, האיש הכי מושלם ביקום (אני לא מוזרה. טוב אולי קצת. אולי טיפה קצת הרבה).

נהנתי עם חברים בארץ: קקאו, אורי ווולך (כן אתם קבוצה משלכם), בר תגר (כן את אדם משל עצמך), הבנות מהכיתה ועוד ועוד.

האתגר הקבוצתי/איך לא להרטיב נעליי טיולים/יחסי האהבה שנאה בין קופים לים:

 היום הגיע, האתגר הקבוצתי. הלכנו מחמישי בצהריים עד שבת בערב 45 קמ לאורך חוף הים מבית ינאי עד לתל אביב. מה עוד? הכל על הגב. הכל. בגדים, שק"ש, מזרון שטח, אוכל לכולם. אני חייבת להגיד שלא ידעתי למה אני נכנסת- חשבתי טיול נחמד, נהנה, נתלכלך נשחה.

זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. פיזית: סחבתי על הגב 15 קילו (סוג המשקלים שאחרי 2 דקות אתה מניח כי זה כבד לך), הלכתי יותר משהלכתי כל חיי והכל היה על אדמת הים, או בים.

נפשית: להיות עם אותם האנשים בתנאים מפוקפקים כשאתה מכיר אותם אבל לא מכיר אותם זה קשה.

ביום הראשון רציתי למות, רציתי לוותר. אמרתי לעצמי- את שורדת את היום הזה, הולכת לישון ומחר בבוקר הולכת.

אבל אז הגיע היום השני, ודחפתי עוד קצת- זה היה שווה את זה. אני ממש נהנתי והכרתי אנשים טוב יותר. היה כל כך טוב שלפעמים כבר לא שמתי לב לכאב ולחול, אלא רק לאנשים ולים.

ביום השלישי היה לי בכלל מדהים, ממש מדהים. אני זוכרת את ההרגשה כששרנו שירים מטומטמים וצעקנו דברים הזויים בחופי הרצליה ותל אביב, איך הרגשתי חלק מקבוצה. בגלל שדיברנו אנגלית (ובגלל שהסתובבנו עם תיקים עצומים ונעלי הליכה באמצע החופים הכי פופולאריים בשעות העומס) חשבו שאנחנו תיירים ודי זרמנו. חלק מהזמן העמדנו פנים שאנחנו חצי יפניים חצי איטלקיים שבאו לראות את ישראל- בואו נגיד שפחות האמינו לנו.

כשהגענו לפארק הירקון חיכו לנו כל ההורים וכשהגעתי לשלי התחלתי לבכות. היה לי ממש קשה, אני לא יכולה לתאר. מדהים אבל קשה. עד שאתם לא תעברו דבר כזה אתם לא תבינו. אני חושבת שהיה קשה באותה המידה בכל הימים, אבל פשוט ככל שהם עברו אני התחזקתי. אני מקווה שאשמור את החוזק הזה.

בין לבין:

כשחזרתי לבית הייתי חסרת קול ורגליים, אבל כמובן שיום למחרת אורי החליטה להכריח אותי ואת וולך להיפגש איתה (חברים מהכיתה ולחיים, טוב וולך מלפני כן, אבל רק עכשיו לחיים) אז נפגשנו, ובזמן שאני ואורי דיברנו על דברים חכמים וולך בהה בנו בחוסר הבנה (אם משהו נראה לכם לא הגיוני במשפט הזה יכול להיות שהחלפתי אותי ואת וולך בסיטואציה). רגע אומייגאד מחר לוולך יום הולדת, צריכה לזכור!

כשחזרתי הביתה, קיבלתי הודעה מנופר (אחותה התאומה של בר, החברה הכי טובה שלי, וחברה טובה שלי גם בזכות עצמה) ששאלה אותי אם אני בבית כי היא רצתה לרוץ לאיפשהו. מפה לשם מצאנו את עצמנו מטיילות ברחובות הוד השרון ומדברות על החיים.

בשני פגשתי את החברים שלי ממחנה הקיץ בארה"ב (אליו נסעתי כל שנה, עד השנה כבר שלוש שנים) שטסו השנה לישראל, בשוק הכרמל. היה מצחיק, הרגשתי יותר תיירת מהם.

בשלישי נפגשתי עם יובל שטסה לסינגפור בעזריאלי כי יש לנו מצגת משותפת לחלק האחרון בתהליך ההכנה (הסמינר) בנושא תהליכי השלום- הדבר הכי מעורפל אי פעם.
אחר כך, הלכתי למסעדה טבעונית בשם ריינבו (מומלצתתתתת) עם חברה מהכיתה הקודמת, רותם, ורק בסוף היום חזרתי הביתה.

וואו. אני עסוקה.

מה מצפה לי בעתיד?

הסמינר הולך להיות מחר במודיעין (ויימשך עד שבת בערב) ואני ממש מתרגשת. הוא יכלול כל מיני הרצאות שגם אנחנו מעבירים וגם אנשים אחרים בנושאים שונים שכדאי שנדע לפני שנטוס. אני די לחוצה לגבי ההרצאה שלי, אבל מקווה לטוב. אני חיבת להגיד שיהיה לי ממש עצוב כשהסמינר יסתיים, כי אני ממש נקשרתי להרבה אנשים שטסים למדינות שונות לחלוטין, וכנראה לא אראה שוב עד לפחות דצמבר.

עוד הרבה פגישות פרידה.

וכמובן הטיסה המיוחלת אי שם ב-21 באוגוסט. אני לא יכולה לחכות, אבל אני גם ממש מתחילה להיות לחוצה.

רגע אז זהו? האם סיימתי לחפור? מקווה בשבילנו שכן.

ממני,

גאיה קורן,

וולשית (לעתיד).

נ.ב.

אם יש לכם שאלות, אתם חושבים לנסות ללכת ל-UWC שנה הבאה או סתם מתעניינים- אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך האימייל שלי: dthv100@gamail.com